Тот, который не стрелял
Vladimir Semënovič Vysotskij / Владимир Семёнович Высоцкий| translated by Maxim Zhak | |
| THE ONE WHO DID NOT SHOOT Come on, I did not make it It drives me hot and cold One morning I was aimed at And shot by a Firing squad... My path so odd and wicked Would take me down to hell... I know the one who did it But not supposed to tell Praise my commander - he almost got me saved But someone else insisted all the same No one could help-and that was all my Fate... But there was a guy who did not aim My star was falling rapid Much earlier, in fact I got a German captive But could not bring him back So commissar Souetin A strange and restless guy All picked up with his pencil and put me on his file After a while he pulled it out and showed it in All his material, whatever he could find It was all done. I lost my chance to be But there was s guy, who did not fire The hand fell down after The stupid Order “Shoot!” My pass to go down - under To leave this world for good But hear: - Call he doctors! - The bastard - still alive - Yet, by the book of codes, You can not shoot him twice! My poor doctor was amazed - he clicked his tongue So many Bullets - and As he had them Picked I was delirious, was calling for the guy The guy, the one who did not shoot at me My wounds - I did not heal them I licked them like a dog, In hospitals was given Extreme respect by all, I had so much affection with female nursing staff - You, under-fired patient, Another shot is up! To the Crimea where my battalion was I sent glucose. I tried to make it sweet... To make a sweeter living for the bloke The bloke, the one - who did not shoot at me So having tea and coffee (And sometimes alcohol) My life - I have not lost it I just went on and on I met my head commander - Now fight! - That’s what I’m told - How come, you’re still around? - That’s not my bloody fault! I was so happy, but by the stump I sat I blamed my fate and like a dog I squealed A German sniper took me to the end He killed the guy who did not shoot at me | זה שלא פתח באש לא בא לכם בצחוקים – נמאס לי, בשביל מה? ירתה בי על הבוקר כיתת יורים שלמה. אל מה לי ומדוע גורל כזה אכזר? – זה לא שלא ידוע – פשוט אסור לומר. המפקד אותי כמעט חילץ, אך מישהו למעלה התעקש, והכיתה ירתה בלי למצמץ, חוץ מאחד, שלא פתח באש. חיי שלי בבאסה, הכול לא כמתוכנן: שבוי אחד תפסתי – הוא מת לפני הזמן. ופוליטרוק סוּאֶטין, חתרן בלתי נלאה, התחיל מאותו קטע לשים עליי ת'לב. והוא שלף מתוך המגירה תיק מפורט, עב-כרס ויבש, לאף אחד כבר לא הייתה ברירה, חוץ מאחד, שלא פתח באש. היד נפלה למטה, ליבי הפסיק לפעום – שלח אותי המטח ישר לגיהינום. אבל שומע: -רבאק! המניאק בחיים! לירות פעם שנייה בו כנגד נהלים. והרופא אפוף בתימהון ניתח אותי מבלי להתייאש, אז כל הזמן דיברתי בדמיון עם הבחור שלא פתח באש. פצעיי כמו חתולה ליקקתי עוד ועוד, במרפאות נתנו לי אומנם הרבה כבוד. התרוצצו בלהט בנות במחלקה: - אתה, חוזר משַחַת! תגיע לזריקה! אני הרגשתי כמו במסיבה, רק פעם אחת יצא לי לקשקש: - נשארתי בחיים רק מסיבה כי הבחורצ'יק לא פתח באש. שתיתי עם סוכר תה, גם וודקה לשוכרה, הבראתי ושוחררתי לגדוד בחזרה. ממ"פ ת'יד לחץ לי, אמר: - לך, תילחם! וזה שקצת החמצנו – אני כלל לא אשם. מאוד שמחתי, אך ביום ארור בזעקות נפלתי למכתש: צלף אויב גמר לי ת'סיפור, ברצוח זה שלא פתח באש. |
