Maria nella bottega di un falegname
Fabrizio De André| Original | Versione ebraica di Riccardo Venturi |
| MARIA NELLA BOTTEGA DI UN FALEGNAME Maria: "Falegname col martello perché fai den den? Con la pialla su quel legno perché fai fren fren? Costruisci le stampelle per chi in guerra andò? Dalla Nubia sulle mani a casa ritornò?" Il falegname: "Mio martello non colpisce, pialla mia non taglia per foggiare gambe nuove a chi le offrì in battaglia, ma tre croci, due per chi disertò per rubare, la più grande per chi guerra insegnò a disertare". La gente: "Alle tempie addormentate di questa città pulsa il cuore di un martello, quando smetterà? Falegname, su quel legno, quanti corpi ormai, quanto ancora con la pialla lo assottiglierai?" Maria: "Alle piaghe, alle ferite che sul legno fai, falegname su quei tagli manca il sangue, ormai, perché spieghino da soli, con le loro voci, quali volti sbiancheranno sopra le tue croci". Il falegname: "Questi ceppi che han portato perché il mio sudore li trasformi nell'immagine di tre dolori, vedran lacrime di Dimaco e di Tito al ciglio il più grande che tu guardi abbraccerà tuo figlio". La gente: "Dalla strada alla montagna sale il tuo den den ogni valle di Giordania impara il tuo fren fren; qualche gruppo di dolore muove il passo inquieto, altri aspettan di far bere a quelle seti aceto". | MARIA NELLA BOTTEGA DI UN FALEGNAME מרים בבית הנגר פבריציו ד-אנדרה, 1969 מרים: "נגר למה אתה עושה עם פטישך דן-דן? עם משופך למה אתה עושה על העץ פרן-פרן? אתה בונה את הקבים לחלך למלחמה וממצרים על ידיו לבית חזר?" הנגר: "פטישי לא פוגע משופי לא חותך לבנות רגלים חדשים לו שנתנהן למלחמה אבל שלשה צלבים, שנים להם שברחו לגנב, את הכי גדול לו שלמד לברח ממלחמה." האנשים: "לצדעות לרדומות של העיר הזו דופק לב פטיש אחד מתי יחדל? נגר, על העץ הזה כמה גופים כבר עתה, כמה עם ממשופך תפצר את העץ?" מרים: לפצעות לצלקתות שאתה עושה על העץ נגר, על החכים האלה חוסר הדם כבר עתה להסביר עצמהן עם הקול שלהם אילו פנים יהחבירו על צלביך. הנגר: "העץ הזה שנשנו לי למען עם הזעה שלי אני אבנו שלשה קמורים לדמות כאב, יראה דמעות בעיני דימחוס וטיטוס ההתיכה הגדולה ביותר היא לבנך." האנשים: מדרך להר אתה דופק בעשות דן-דן בכל בעמק גליל נשמע פרן-פרנך, מספד אנשים עצובים הלכים לא שקטים אחרים מחכים להשתות חמץ לצמים ההם. |
